יקיר - רגע של נוסטלגיה

בבוקר לח בשנת תרל''ח...

נדמה שכך מתחילים כל סיפורי ההתיישבות בארצנו וכך גם מתחיל סיפורנו.

תחילה נקרא הגרעין ''רנטיס'' במטרה לעלות ולהתיישב באזור הכפר רנטיס. לאחר שהוברר בוודאות ע''י צוות ההתיישבות של ''גוש אמונים'', שאי אפשר לעלות על קרקע זו מסיבות בטחוניות, הוחלט לשנות את שם הגדעין ל''הרמתה'' ולהתיישב באזור המוכר כיום כישוב ''קרית נטפים''.

בבוקר לח אחד יצאה חבורת נציגים מן הסוכנות לתור את הארץ.
להוטים לבקר בנחל קנה המוכר להם מסיפורי התנ''ך, צעדו בין הרים וגבעות, נהנו מן הנוף ונשמו את ריחה של ההיסטוריה. לאחר ששבעו מן הנוף, החליטו לחזור אל רכבם המחכה להם ליד הכפר חארס, אך למרבה המבוכה, איבדו את דרכם. כך, בדרך מקרה, בלא שום תכנון מוקדם, הגיעו אל מקומה הנוכחי של יקיר. נשא חן בעיניהם המקום ואמרו זה לזה, הנה, גם כאן עוד יקום ישוב.

 

אך נדמה כי רצנו מהר מדי והקדמנו את המאוחר.

ראשית יש לספר על נחמה וצבי אורים, שנמאס להם לחפש גרעין התיישבותי שיהיה לרוחם והחליטו להקים אחד משלהם.
מודעה פורסמה בעיתון, והתגובות החלו לזרום.

וכך, ברוב עם והדר התקיים טקס הנחת אבן הפינה. בקול נרגש, ומתוך תחושת שליחות, עמד אז צבי אורים וקרא מן הכתב:

''מתוך אמונה ובטחון, כי ברצות ה' נזכה עוד בשנה זו, להקים במקום זה, את ביתנו, באישורה של ממשלת ישראל ובסיועה, מניחים אנו, חברי גרעין הרמתה, את היסוד להקמת ביתנו אשר בשומרון ובלבנו תפילה, כי יתקיימו בנו דברי הנביא עמוס:
''וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עֹוד מְעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַהֶם, אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ''

אלא מה, שבמדינתנו הקטנה, אין דבר קבוע יותר מן הזמני ואין דבר זמני יותר מאשר זה הסופי, מה שמחזיר אותנו אל אותו בוקר לח ואל אותה חבורה. ראו הם מה שראו, אמרו מה שאמרו ותוך זמן קצר שונה היעד וגרעין רמתה החל מכין עצמו להתיישבות במקום החדש.

לאחר כשנתיים, בט''ו בשבט תשמ'א, ניטעה שדירת ברושים ראשונה, הלא היא שדירת הראשונים של ימינו. שבועיים לאחר מכן, בראש חודש אדר, עלו 11 המשפחות הראשונות על הקרקע.

והשאר, היסטוריה...

 

איך מגיעים לקרני שומרון ד'?

לחדשים, שזה מקרוב באו, נדמה כאילו תמיד היו החיים כאן כה נוחים, אך למען האמת, ימיה הראשונים של יקיר היו שונים בתכלית.

בכדי להגיע ליקיר היה עליך להיכנס אל הכפר כפל חארס ומשם, בדרכי עפר אל דיר איסתיא. שם היית מתפתל בין בתי הכפר, עד שיצאת אל מעין שביל עיזים קטן שנכבש והוכשר לנסיעה. כשהגעת אל קרני שומרון ד' (שם זמני) מצאת יישוב קטן המונה 11 משפחות, בלי שבילים ובלי חשמל.

בעיתון מעריב, כתב אז עמוס לבב על יקיר : ''התנאים ביישוב הם קשים. רק בשני בתים יש מים זורמים. החשמל, מקורו בגנרטור שעובד בצורה מאולתרת והיישוב כולו שקוע בבוץ''.

משפחות נוספות הגיעו אל היישוב על פי קצב חיבור הבתים לרשת המים. שתי משפחות מדי שבוע. ורק בקיץ, עם תום שנת הלימודים הגיעה אל היישוב שארית הגרעין.

איך מסתדרים בלי חשמל?

את החשמל, כדברי עמוס לבב, סיפק הגנרטור, אשר היה חייב לנוח מידי יום לפחות לשעתיים.

לא נורא, אתם אומרים ?

ובכן, קחו בחשבון שחיים גוטמן, שהיה אז איש התחזוקה, לא היה מכבה את הגנרטור בשעה קבועה. שעת הכיבוי הייתה נקבעת על פי סדר העבודה וכך, כמו בכל סיפור טוב, החשמל היה מפסיק בדיוק חמש דקות אחרי שהפעלתם את מכונת הכביסה וחוזר לחיים, רק ארבע שעות מאוחר יותר, לאחר שחיים חזר מן הסידורים שהיה עליו לעשות בעיר הגדולה.

הסוכנות התקינה לוח שתפקידו למתג בין מתח חיצוני (קרי: חב' חשמל) למתח מקומי (יענו: גנרטור). הלוח לא פעל וכל גוף הטיל את האחריות על משנהו עד שחיים גוטמן ויחזקאל קדרון עברו על כל חוט וחוט בלוח, והביאו אותו לשמישות.

פעם נכנס אשר שטיינר לחדר הגנרטור וראה צינור גומי שחור וארוך שהפריע לו מוטל על הרצפה, הוא הזיז את הצינור ברגלו - והצינור המשיך בזחילה ויצא החוצה (במילים אחרות - נחש זעמן).

 

ביקור בית

בחורף, היו התושבים באים לבקר האחד אצל השני, כשנעלי בית בידיהם, על מנת שיוכלו להשאיר את הנעליים, מלאות הבוץ, בחוץ ולא ילכלכו את בתי חבריהם.

הספורט היישובי באותם ימים היה רדיפה אחרי הכלבים, בכדי לחלץ מפיהם את אותן הנעליים שהושארו מחוץ לדלת. אך על כל אלו, פיצו החום האנושי והאווירה המיוחדת, בקידושים משותפים או סעודה שלישית. ולא תאמינו, כעבור שנתיים, היו כאן אפילו שבילים בין הבתים ולא היה עוד צורך לחפש את הנעליים אצל הכלבים.

 

השומר העברי

השמירה הייתה אחת ממבחני הכניסה ליקיר, אבל גם סיפקה מסגרת היכרות יוצאת מן הכלל ובלתי אמצעית בין חברי הישוב לבין אלו שרצו להיות חברים בישוב, או בין אלו שרצו להיות חברים בישוב והשמירה....הוציאה להם את החשק.

גם חברי הגרעין, שעדיין לא עלו לישוב, היו משתתפים בתורנות השמירה. הם היו מגיעים בערב לשמירה ולמחרת חוזרים לעבודתם בעיר.

משמרת הבוקר החלה בשעה 6:30 והסתיימה בשעה 16:00 .
השומר היה רב תכליתי. גם שמר, וגם קפץ לצומת הגדולה להביא נוסעים מהעיר, או הקפיץ נוסעים אל תחנת האוטובוס שבצומת, עפ''י רישום מראש בלוח המודעות ברשימת ההסעות לנהג התורן. בלילה שמרו ביחד שני שומרים שומר מהישוב ומועמד להתיישבות.

הש.ג. שימש לפעמים כאמצעי לחץ על החברים. נעלו את השער, עוצר יציאות, אין יוצא ואין בא.

מיקומו של הש.ג היה נקודת מפגש של השביל ההיקפי עם הכביש והשתנה במשך השנים לפי קצב התרחבות הישוב. בתחילה מיקומו היה בקצה שדרת הראשונים ליד הגנרטור. משה קופליק ז''ל ביקש בית הקרוב לשער כדי שאם מישהו יתקע בלילה - יוכל הוא לרוץ ולפתוח לו את השער (כן, היו אנשים עם תחושת שליחות). אח''כ היה בתחילת רחוב נחל שילה (היכן שהטרמפיאדה המאולתרת) עד שעבר למיקומו הנוכחי.

רבש''צי יקיר לדורותיהם: יעקב שטיגליץ, עמרם ביטון, אשר שטיינר, יוסי רוזנברג, אריאל בן ברוך, שי ענבר ויאיר עטרי.

 

תחבורה

אוטובוסים, כמובן, לא הגיעו ליקיר וביישוב התפתחה שיגרת נסיעות אל חוצה שומרון בכדי לאסוף משם אורחים או תושבים החוזרים אל ביתם. נערי הכפר חארס, שהיו יושבים על הסלעים בצומת ומעבירים את זמנם בצפייה באותם יהודים מוזרים המנסים לתאם בין נוסע למוסע, למדו להכיר מי שייך למי ומי מחכה למי וכך יכולת לשמוע את וואליד מבשר לאשה שהגיעה עם רכבה לצומת : ''את לא צריכה לחכות, גיברת, בעלך תפס טרמפ כבר לפני רבע שעה'', או לחילופין יכולת לשמוע אותו מתחקר אורח :
''אל מי באת ?'' - ''אני באתי לבקר מישהו מיקיר.''
''כן, אני יודע, אבל את מי מיקיר?''
''את מי ? את יחזקאל, אתה יודע מי זה ?''
''אה, יחזקאל, תחכה חביבי, תחכה, הוא מגיע לכאן רק בעוד רבע שעה.''


קשר מיוחד היה עם הישוב אריאל. תושבים שהגיעו עד אריאל, היו מודיעים ברשת הקשר שהינם מחכים להסעה הביתה. מהעבר השני, ביקיר, ישבו תושבות יקיר, שהיו באותה עת בתורנות (שעתיים בכל פעם) והן היו מודיעות לחיים גוטמן שהיה נוסע להביאם.

אכן, היו ימים...

 

השכנים...

 

כיום, זה בלתי נתפס אבל בשנים הראשונות להקמת הישוב היו יחסי שכנות מצויינים עם תושבי הכפר הסמוך.

בחגיגות יום ההולדת לישוב הגיעו מוכתרי הכפר לטקס לחלוק כבוד.

בתמונה מופיעים מוכתרי הכפר בחגיגות 5 שנים ליקיר.

המדגריה של משפחת רוזנבלום

בגיל 60, מרבית האנשים חושבים על פנסיה, הפסקת עבודה והנאה מפירות מאמץ כל שנותיהם. לא כך עמוס רוזנבלום ורעייתו – אראלה ז''ל. הם מחליטים שחשוב ביותר ליישב את השומרון ומגיעים לישוב בערב פסח 1982.

הפרש הגילאים בין עמוס ואראלה לבין שאר התושבים הצעירים היה כ – 30 שנה, ולמרות זאת לא הפריע להם להגיע, להתיישב ואפילו לבנות את ביתם ביקיר. ואם כבר ליישב, אז לפעול גם בתחום שהם בקיאים בו – מדגריה.

בקיץ 1983 עמוס מתחיל לעבוד עם מהנדסים על הקמתה. הייתה רק בעיה אחת. אף גוף לא היה מוכן לסייע. מה פתאום מדגריה בשומרון ? דבר כזה לא ישבור את עמוס והוא מגייס כספים ומקים על אפם וחמתם של המתנגדים מדגריה לתפארת.

אראלה ז''ל, חלתה ובי''ז בתמוז 1985, כשלוש שנים ושלושה חודשים לאחר עלייתם לישוב, נפטרה, ולא זכתה לראות את סיום הפרויקט.

ההכרות בין יפה לבין עמוס החלה כשנה לאחר מות אראלה. כשעמוס הביא את יפה בפעם הראשונה ליקיר, היה זה בזמן יציקת רצפת הבטון. בספטמבר 1986 נישאו יפה ועמוס.

כשהסתיימה בניית המדגריה, רצה עמוס לקרוא לה ''מדגרית רוזנבלום בשומרון'' אך יפה הציעה שראוי להנציח את זכרה של אראלה והיא נקראה בשם : ''מדגרית אראלה''.

מכולת


גם הקניות במכולת לא היו סיפור פשוט.
רצונך בחלב וביצים? תכנן מראש בבקשה. את הרשימה יש להגיש לחיים גוטמן והוא, פעם ביומיים, בזמן שהגנרטור כבוי, ירד אל העיר וקנה את המוצרים הדרושים עבור כל התושבים.
נערכו דיונים האם לפתוח מכולת ביקיר. מצד אחד, זה לא בריאותי לקבל את המוצרים לאחר תלאות הדרך ומצד שני, לפתוח מכולת ל - 25 משפחות זה לא רווחי. אז מה עושים?

לבסוף הוחלט באסיפת חברים להקים מכולת ולחייב כל משפחה להפקיד במכולת 1000 שקל בתחילת החודש ולהתחייב לקנות במכולת לפחות בסכום זה. בתחילה ניהל את המכולת עמרם ביטון ולאחריו ועד עצם היום הזה – יוסי ואנונו.

במשך השנים ריחפה על המכולת סכנת סגירה כי אנשים קנו בה רק את המצרכים הבסיסיים ואת שאר המצרכים קנו בחוץ. עם גידול האוכלוסייה, הגדילה המכולת את המבחר והיא קיימת עד עצם היום הזה.

חי-בר

כולנו נהנים לבקר בחי-בר, להסתובב בפארק המושקע וליהנות מההשקעה הגדולה של אדם אחד - יהודה סעאת.
הסיפור התחיל לפני שנים רבות. יהודה ורעייתו אתי, התקשו להביא ילדים לעולם וקיבלו עצה לגדל עיזים. בנה יהודה מול ביתו דיר קטן לעיזים והנה זה פלא – העז נכנסה להריון וכך גם רעייתו. חלפו להם תשעה ירחי לידה ואתי ילדה בשעה טובה בן בכור. באותו היום נפחה העז את נשמתה. לרך הנולד קראו ההורים המאושרים – הלל, להודות ולהלל לקב''ה.

מאז גדלה המשפחה ב''ה, ונפשו של יהודה נקשרה בבעלי החיים. תחילה הוסיף לפינת החי בעלי כנף וכשהמקום היה צר מלהכיר את כולם, הקים יהודה את החי-בר במקומו הנוכחי.

 

''הגבעה''

היום אולי זה נשמע מוזר, אך היו ימים בהם כשדיברו ביקיר על מגורים בגבעה, לא התכוונו לחוות יאיר. שלוש שנים לאחר שניטעה השדרה הראשונה, כשרוב האשקוביות (50 במספר) היו מאוכלסות, החלו תושבי יקיר להרגיש כי צר להם המקום ונתנו עיניהם בגבעה הסמוכה. חמישים הבתים הראשונים אוכלסו זה מכבר, והישוב, שביקש לקלוט משפחות נוספות, החליט לבנות שכונה חדשה על הגבעה.

בישראל, כמו בישראל, לא מושכים זמן לשווא והחלטות מעין אלו יוצאות אל הפועל מיד. ואכן, מייד החלו הריצות, הבקשות, הוויכוחים, ההתנצחויות, התחינות וההתנגשויות אל מול קיר הביורוקרטיה, עד שמקץ שלוש שנים נוספות, שש שנים לאחר שעלה הישוב על הקרקע, סוף סוף הצליחו לבנות.

הוחלט לבנות בתים בצורה אחידה ונבנו 17 יחידות ע''י החברה לפיתוח השומרון. בתחילה נבנו שתי שורות בתים וכשהן אוכלסו, בנו את השורה השלישית, האמצעית.

''היציאה מהחומות''

ראשונים עלו אל הגבעה החדשה בני משפחת גוטמן שקצה נפשם בריחו של הביוב ששכן ליד ביתם הישן וחשקה נפשם לגמוע מעט מאווירה הצח של הגבעה. ביחד איתם עלו והתיישבו בגבעה אחת עשרה משפחות חדשות.

נשמע לכם מעט? אל תמהרו לשפוט.

זכרו נא את אחת עשרה המשפחות הראשונות שעלו לישוב ואת שלושים ותשע המשפחות שבאו בעקבותיהן. גם הפעם, אחת עשרה המשפחות החדשות היו בגדר פורצי הדרך, אלו שסימלו את היציאה מתוך תחומי הישוב הישן וההתפרשות אל עבר שטחים חדשים.

לאחר שלוש עשרה שנה, הישוב החל להתפתח בצעדי ענק. נבנתה שכונת ''נוף קנה'' (נאות עדן), שכונת אורי (מליבו). בתים נבנו, שמות ניתנו לרחובות והוקמה קרית חינוך לגיל הרך.

 

הקמת מבני ציבור ביקיר

 

בית הכנס​ת

באותם ימים ראשונים היתה זו אשקובית. אותה אשקובית שהיתה מזכירות הישוב (בפינת שד' הראשונים ודרך הצבי, בה גרה היום משפחת קורקוס).
לאחר מכן, עברו אל הסככה המשמשת כיום כמחסן עבור המכולת. לא היה צורך בשעון מעורר שכן אחד התושבים דפק על דלתות החברים והעיר אותם כדי שיהיה מניין. לשעון האנושי קדמה סדרת צלצולים טלפוניים. מי שלא הגיע לתפילה, זכה לביקור חולים של חברי הישוב המודאגים.

בבית הכנסת התקיימה הברית הראשונה לדורון ברוט, הילד הראשון שנולד בישוב, ונעם אורים היה בר המצוה הראשון.

מאוחר יותר, עבר המניין ברוב עם והדר אל הצריף המשמש היום את בני עקיבא.

הישוב גדל וצר היה המקום מלהכיל את כל התושבים במיוחד בתקופת החגים בו הנשים התפללו מחוצה לו. הוחלט לפתוח מניין נוסף במבנה המועדון, מניין שנקרא ''אור יצחק'' או בפי התושבים ''המניין השקט''.

כשגדל הישוב עוד ועוד, הוחלט להקים בית כנסת מרכזי אשר יכיל בתוכו מספר מניינים. על מנת שיהיה תקציב לבנייתו, כל תושב שילם מידי חודש באמצעות המסים כסף לבניית בית הכנסת ובנוסף, קיבלו התושבים פנקס התרמות להתרים את המשפחה והחברים.
אבל רק כשנבנה המועדון הגדול ועבר המניין אליו, יכלו תושבי יקיר לבחון, באמת ובתמים, את כוח תפילתם.

ואכן היתה זו תפילה לעילא ולעילא, שכן החזיקה תפילה זו, בכוחה בלבד, את תקרת המועדון, שהיתה תלויה על בלימה וברגע שנבנה בית הכנסת החדש וארבעה מניינים בו, ופסק הקהל מלהתפלל במועדון, לא נותר עוד דבר שיתמוך בתקרה וזו קרסה בקול רעש גדול.

מועדון

אמנם, מבני הציבור בישוב הצעיר, הוקמו במקביל לאשקוביות הראשונות, אך מכיוון שהוא היה מאד ''גדול'', העדיפו התושבים הראשונים לקיים את אסיפות החברים במבנה ''הרב תכליתי'' - האשקובית ששמשה בשעות הבוקר מזכירות ובשעות הערב וסופי שבוע – בית כנסת.

כשהישוב גדל, עברו התושבים לקיים את אסיפות החברים במבנה שיועד לכך. בנוסף לאסיפות החברים, שימש המועדון כמקום מפגש של התושבים לכל דבר ועניין, שמחות וקידושים, פעילויות שונות ומפגש של ועדת קליטה עם התושבים שרצו להתקבל לישוב, וכשבית הכנסת היה צר מלהכיל את כל התושבים, נפתח במועדון בית כנסת נוסף, הלוא הוא ''אור יצחק'' או בלשון העם ''המניין השקט''.

לאחר בניית בית הכנסת המרכזי, עבר גם מניין זה למבנה החדש והמבנה שימש במשך השנים ככיתת מעון נוספת. כיום, במבנה זה נמצא גן שיבולים.

ספריה

 

בחופשת הקיץ של שנת 1981 הוקם המוסד התרבותי הראשון ביקיר – הספריה.

כששמעה משפחת לייפר, משפחתו של הטיס יקיר נוה ז''ל, על הקמת הספריה, בקשה שיקראו את הספריה על שמו ואף הביאו לספריה את תמונתו.

גודלה של הספריה היה כגודל קופסת שימורים, כל כולה הייתה 2X3 מ', ספריית הילדים של היום. את 50 הספרים הראשונים, קלאסיקות וספרי ילדים, קנו בחנות ליד שוק הכרמל שבתל אביב בגלל המחיר הזול. הספרייה הועשרה בספרי התושבים שקצה נפשם בספרים אשר בביתם.

י''ג שנים הייתה הספריה במבנה זה עד שאמרו כולם ''צר לי המקום'' והמזכירות של אותם ימים, החליטה להעביר אותה למקום ''מרווח וגדול'' – לאשקובית , כיום ביתם של משפחת אביצור.

ההקלה הייתה עצומה, שני חדרים - ממש לוקסוס!
בחדר אחד שכנו ספרי המבוגרים ובחדר השני ספרי הילדים.

באותה שנה התחילה פעילות מבורכת ''קריאה מונחית'' לתלמידי בית הספר ובשיתופו.

לאחר 5 שנים, עת עברה המרפאה למעונה החדש, שופץ המבנה, מזכירות הישוב התרחבה והספריה חזרה למבנה בתוספת חדר נוסף לצורך ספריית העיון אותה תרמו משפחת קדרון ע''ש הוריה של מלכה.

מעון

המעון הוקם כחודשיים לאחר שהיישוב עלה לקרקע. המנהלת הראשונה, נחמה שועלי, עם הרבה מרץ ואידיאולוגיה, החלה להקים את מה שהיום הוא מושג מובן מאליו. הרבה קשיים היו בהתחלה, לא היה ציוד, במטבח הכל רעוע, ללא דשא, סככות ומחסור רציני במטפלות. אך היתה עזרה ונכונות לעזור. הוחלט על תורנות מעון בין התושבים וכולם נרתמו.

מאז עברו הרבה שנים. נחמה סיימה את עבודתה ואחריה נכנסו לתפקיד טובה שחרור, לבנה ביטון, אתי סלקמן, מינה לוץ ז''ל, ראומה מכפר תפוח, איריס מיוחס , דגנית אביצור, מוריה רחליס וזהר מזור.

גן ילדים

האשקוביות התחילו להתאכלס, היו חמישה עשר ילדים ובחוסר תכנון משווע, לא דאגו הוריהם לכך שיהיו כל החמישה עשר בני אותו גיל!!!

מכיוון שכך, היו נוסעים הגדולים לבית הספר בקדומים, הקטנים יותר אל הגן באלקנה והקטנים שבקטנים, עבורם נפתח גן ביקיר בניהולן המסור של הגננת לאה בוקובסקי והסייעת אתי סעאת.

בית ספר

עם הזמן, החל הדבר להכביד על ההורים והחליטו התושבים לעשות מעשה ולהקים בית ספר, כאן בישוב. שלשה חברים מונו לצוות ההקמה מלכה קדרון מול ביה''ס בקדומים, אמנון חבר מול משרד החינוך וחיה שכנר מול המועצה. הם החלו להתרוצץ בין המשרדים השונים בנסיון לקבל אישור להקמת בית ספר חדש.

האישור המיוחל אמנם לא הגיע, אך במקומו התקבל אישור זמני להקמת שלוחה של בית הספר בקדומים. חמש שנים לאחר הקמת היישוב, החלו, אמנם, הילדים את לימודיהם בקדומים, אך לאחר החגים עברו אל בית הספר ביקיר.

כמו בכל נושא אחר, כך גם בנושא בית הספר, אל לכם לתת לדמיונכם לתעתע בכם. בית הספר דאז, לא דמה במאום לזה של היום. בית הספר, שנוהל ביד רמה על ידי זהבה שקיף, הכיל בשנתיים הראשונות רק שתי כתות. כיתה א', בת 20 תלמידים, למדה במבנה ששימש עד אז כמועדון היישוב (המבנה שמול המזכירות). כיתה ב', שמנתה 7 תלמידים, למדה באשקובית שממול, זו המשמשת כיום, למגורי משפחת שרון.

בכדי לאפשר למורים לקבל יום חופשי, היו שתי הכתות מרוכזות יחד, בימי שישי, לשיעורי העשרה שניתנו בהתנדבות על ידי יחזקאל קדרון וישראל גלון. עפ''י דברי זהבה, חיכו הילדים ליום זה יותר מכל, בעיקר עקב העובדה שהמורים היו קצת משוגעים, השתוללו עם התלמידים ולא נתנו שעורי בית.

רק לאחר שנת הלימודים הראשונה, התקבל, סוף סוף, האישור לקיים בית ספר עצמאי ביקיר. מאוחר יותר, נוספו לבית הספר כתות ג' וד', האחת בעזרת הנשים של בית הכנסת והשניה, במבנה ששימש כמועדון הנוער. בתום כל הפסקה, היה איתן, מנהל משק הבית של בית הספר, מתרוצץ בין המבנים השונים ופעמון בידיו ומצלצל במרץ בכדי לכנוס את הילדים אל המבנים השונים, ממש בית קטן בערבה. לאחר שנתיים, מונתה אורה מאור למנהלת בית הספר.

רק מקץ חמש שנים, נבנה, סוף סוף, מבנה קבע לבית הספר, הלא הוא המבנה המשמש את בית הספר עד עצם היום הזה.

בני עקיבא

סניף בני עקיבא הראשון נפתח באשקובית שהייתה בעבר המזכירות ובית הכנסת. רלי מאור חי הייתה הקומונרית. על מנת שיהא זה סניף גדול (מה זה גדול? ענק!) החלה הפעילות כבר בכתה א' והשבטים היו מורכבים משני גילאים בכל שבט.

כשגדל הסניף, התקיימה הפעילות במקלט שליד המקווה והבן הבכור של משפחת מונוביץ, היה הקומונר למרות היותו נער בלבד. לאחר שעבר בית הכנסת למבנה החדש, עבר הסניף למבנה זה, המשמש אותו עד עצם היום הזה.

 

לאחר 30 שנה

לקראת יום העצמאות הששים ואחד למדינת ישראל ושלושים שנה להקמת הישוב, התאספו ותיקי התושבים לערב העלאת זכרונות.

בסופו של הערב, נשאלו החברים : ''האם החזון הושלם'' ?

ענה צבי אורים :

''אם היו שואלים לפני שלושים שנה, איך אתם רואים את הישוב בעוד שלושים שנה אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהישוב יגיע למימדים כאלה ובהצלחה כזאת. עצם העובדה שאנחנו הישוב, לדעתי, שיש בו הכי הרבה בנים ממשיכים שגרים בישוב, זה מוכיח שיש כאן הצלחה עצומה''.

תושבי היישוב, הדור השני :

אורית (שטיגליץ) מסלנסקי, ליאת (שלומוביץ) ומשה שטיגליץ, שלומית (שטיגליץ) ואוריאל ברוט, דורון ברוט, ארנון אגוזי, רויטל (אגוזי) ואלעד גוטמן, ערן גוטמן, איתי גוטמן, צורית (כהן) ואופיר שייך, אפרת (כהן) אנטמן, נעם אורים, שרה (בוקובסקי) הרשטיין, אלי בוקובסקי, אמיתי בוקובסקי, נאוה (אשר) בן יוסף, לבנה (אשר) דרעי, ליאת (מאור חי) דאום, עדיאל מאור חי, ברוך שטרן, איל הלינגר, רחלי (הרשקוביץ) לביא, מיכל (צימרינג) לביא, גוני ורטהיים, סיגל (יעקובי) טובי, יונת (בן ברוך) ויאיר שועלי, אסף שכנר, רחל (פרקש) זבולוני, אפרת (שטרן) ברוך, חן (גלון) קליין, מיכאל הרשקוביץ, לירון שייך, הלל סעאת, מוריה (כהן) ועומר יעקובי.

ההכרזה בשנת השלושים ליקיר

''לפני 25 שנים, במקום זה, מול גבעת סלעים טובלת בחורש, התכנסו תושבי הישוב על כל משפחותיו, למעמד של טקס הנחת אבן פינה לגבעה והצהירו - באנו לשומרון כדי לבנות, כדי לטעת וכדי להרחיב.
וב''ה הצליח ה' דרכנו וגדלנו מחמישים משפחות ל – 300 כן ירבו.
ראינו במו עינינו את התגשמות הכתוב : ''וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ'' (שמות א', י''ב).

דווקא בתקופות הקשות שאיש לא חלם שאנשים ינהרו לשומרון, גדל והכפיל הישוב את עצמו והוקמה פה קהילה של חסד שהיא אבן שואבת לכלל הציבור הדתי לכל גווניו.

במעמד הזה בו אנו מצויים, סמוך ליום הזכרון לחורבן בית המקדש - תשעה באב ויום הזכרון לגירוש מגוש קטיף, ובתוך תקופה של הקפאה שכל מטרתה לחנוק את ההתיישבות היהודית ביש''ע, אנו מצהירים כי נמשיך לבנות ולהיבנות.

עינינו נשואות לגבעה המזרחית וליקיר דרום, להרחיב ולפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה תוך שמירה על ערכי טבע ונוף. לגדול אבל לא לחנוק, להרחיב ולהתרחב אבל מבלי לשכוח גם את הפרט שהרי הכלל בנוי מהפרט.

זה המקום להעלות על נס את חברינו, מקימי הישוב, תושביו ובניו שלא זכו להיות איתנו פה במעמד הנכבד הזה.

ובעוד שלושים שנה, כשיעמוד פה הדור הצעיר, נזכה לראות בהתגשמות החלום ובבניין בית המקדש וביאת המשיח במהרה בימינו.''

אמן.